הצלם נחשב לאדם החשוב ביותר בלא מעט שמחות. חתונות רבות נתפסות על ידי הצלם, ולעתים אף על ידי החתן והכלה, כאילו לא באו לעולם אלא לשם הפקת אלבום תמונות מרהיב. במקרים אלו יוכל הצלם לבלוט, לנצח על המתרחש, ולהשתלט על החתונה כאוות נפשו. למען הצילום הוא אף יביים רגעים וסצנות כרצונו. הרי האירוע לא בא לעולם אלא למענו. כנגדם יש המבינים כי שמחת הנישואין היא אירוע שאין כמותו בחיי בני הזוג. זהו אירוע בעל עוצמה, המכיל רגעים נדירים של אינטימיות, התובעים רגישות וכבוד. על הצלם מוטל לתעד את החתונה בשקט, מבלי שיבלוט ומבלי שישתלט. האירוע היה מתקיים באותו אופן גם בלעדיו. עליו להשתלב בו בצניעות ובזהירות.
יש גם רגעים שאותם המצלמה עלולה לחלל. כדאי לחשוב היטב לפני שמתעדים אותם. כך חשתי באופן אישי בחודש האחרון לפני הגירוש בגוש קטיף. אנשים שפגשו אותי שם, ושהכירו אותי כבמאי וכמורה לקולנוע, תהו מדוע אינני נושא עמי מצלמה. עניתי להם: "אני מצלם הכול בנפש שלי". בכוונה תחילה השארתי את המצלמה בבית. רציתי לחיות את האירוע ולא לצלם אותו. ואכן, אירוע זה נחקק בנפשי ישירות. אני בטוח שמגע כזה לא היה מתאפשר, אילו חוויתי אותו מאחורי מצלמה.
שאלת ערכם של החיים מול הערך של תיעודם אינה נדונה מספיק. ממרצה בנושא 'פוסט-מודרניות בקולנוע' שמעתי כי את קביעתו של דקארט "אני חושב – משמע אני קיים", החליף האדם הפוסט-מודרני בתפיסה: "אני נראה – משמע אני קיים". בעבר חש האדם שהוא נצפה תמיד על ידי הא-ל הנצחי. הדבר הקנה לחייו החולפים ערך ומשמעות. האדם המודרני, שאיבד את התחושה הזו, הוליד את האדם הפוסט-מודרני, שאינו בטוח בקיומו, אלא אם כן הוא נצפה על ידי אחרים.
רבים חולמים להיות ידוענים, "סלבס". מאחורי משאת נפש פופולארית זו עומד הרצון שהם ייראו על ידי כמה שיותר אנשים, ושכמה שיותר אנשים ידעו מי הם. הפרסום כבר אינו אמצעי להפצתו של דבר מה בעל ערך. הוא המטרה. אנשים מעוניינים לחשוף כל רגע בחייהם בפני המצלמה במשך שבועות, על מנת שיצפו בהם בסדרה 'האח הגדול'. רבים גם רוצים לצפות בהם. אנשים אף מוכנים להשפיל את עצמם בתכניות ריאליטי; העיקר שהם ייראו.
לאחרונה שמעתי ברדיו פרסומת על ריאיון בעיתון עם שחקנית ידועה: "נמאס לה לא להיות אהובה. אחרי התמוטטות וגירושין, היא חוזרת בגדול". שאלתי את עצמי איך מרגישה השחקנית נוכח הידיעה שכל שומעי הרדיו וקוראי העיתון יודעים על התמוטטותה, על גירושיה ועל כך שאין היא מרגישה אהובה. לצערי, אני מתאר לעצמי שהיא שמחה על החשיפה, שמחה להיראות, שהרי זוהי שאיפת חייה. למלה 'חשיפה' מתלווה היום קונוטציה חיובית. מעשה החשיפה לעין הציבורית נחשב היום כטובה גדולה, גם כאשר אין החשיפה מחמיאה.
מה אומר הדבר על החברה שבה אנחנו חיים? כיצד הוא משפיע עלינו? כיצד חש מי שאינו מעוניין להשתתף במשחק? האם ראוי להגביל את החשיפה?
את השאלות האלה, הנוגעות באובדן הפרטיות בעידן תכניות הריאלטי והפייסבוק, בדקו תלמידותיי במגמת הקולנוע באולפנת קריית ארבע, בסרטן "קאט". הסרט העלילתי שאותו כתבו והפיקו, עוסק בסטודנטית לקולנוע המביימת סרט דוקומנטרי על אחותה הצעירה שעברה דיכאון. השפעתה של עשיית הסרט על האחות הצעירה, אינה נמצאת בראש מעייניה של האחות הגדולה. בחברה שבה היא חיה, יצר המציצנות ויצר החשפנות זוכים לאישור כדחפים תקינים ונורמטיביים, שאינם דורשים ריסון, ושאין מי שמותח עליהם ביקורת. היא שבויה בתפיסה זו, ושום מעצור אינו בולם אותה לשם מימוש מטרתה. לשם הפקת סרטה היא פולשת ברגל גסה למקומות אישיים ופרטיים, ומתעלמת משיקולים אנושיים, גם אם הדבר יהיה כרוך בפגיעה בבריאותה הנפשית של אחותה.
הרעיון לסרט הזה עלה אחרי שהתלמידות צפו בסרטי הגמר המצטיינים של החינוך הדתי בשנת תש"ע. אחד הסרטים הדוקומנטריים, שהשתתף בתחרות, נעשה על ידי תלמידה שצילמה את עצמה ואת הוריה. בני משפחתה נראו בסרט הזה בסיטואציות לא מחמיאות, כשהם מטיחים זה בזה האשמות כבדות, שעוררו מבוכה ובושה בצופים רבים. אני השפלתי את עיני בזמן הצפייה בסרט, כדי להימנע מראייתן של הדמויות המשתתפות בו בקלונן. חשתי כי אני נחשף לסרט שאינו צנוע בעליל. בכנס השנתי ליצירה הצעירה בחמ"ד בסינמטק נערך דיון סביב השאלה המוסרית של צילום סרט מסוג זה. אירוע זה הצית בתלמידותיי את הרעיון לעשות סרט עלילתי שיעורר את השאלה המוסרית הנלווית לעשיית סרט דוקומנטרי.
כמורה לקולנוע, אני זוכר דוגמאות נוספות של סרטים שהוקרנו במסגרת תחרות היצירה הצעירה בחמ"ד, שהיו בעיניי מציצניים, ואשר הביכו אותי בחדירתם לפרטיות:
לפני מספר שנים צולם באחד מבתי הספר סרט תיעודי על הקשר בין אישה שגססה מסרטן לבין בתה היחידה. מראות האישה הגוססת היו קשים ביותר, והרגעים האינטימיים בינה לבין בתה עוררו בי תחושה קשה מאד של חציית גבולות צנעת הפרט. צנעת הפרט היא ערך שאינו קשור בעיניי רק להסכמתו של הפרט לחשיפה. גם כאשר הוא מסכים ואף רוצה להיחשף לעין הציבורית, אני רואה בכך פגיעה בצניעות הראויה של רשות הרבים, בדומה לשלט חוצות לא צנוע.
מחשבות דומות התעוררו אצלי גם כאשר צפיתי באחד הסרטים שהופקו אשתקד ושהשתתפו בתחרות השנה. מדובר בסרט דוקומנטרי מצוין, שבמרכזו אדם המתלבש והמתנהג באופן אקסהיביציוניסטי למדיי. בין היתר, צופים בגיבור הסרט המציע נישואין לחברתו בשידור חי בטלוויזיה. ישבתי בוועדת השיפוט שהעלתה סרט זה לשלב הגמר בתחרות. שם אמרתי כי אף על פי שלדעתי הסרט מצוין, והוא ראוי להשתתף בשלב הגמר בשל רמתו הקולנועית, הוא בעייתי בעיני מבחינה חינוכית. האם אין בצילום של הצעת נישואין על מסך הטלוויזיה משום עבירה חמורה הרבה יותר על גדרי צניעות, מחשיפתם של מרפק או של ברך? החינוך הדתי אינו חושש מפסילת הקרנתו של סרט, אם מתגלה בו טפח מגוף האדם שאינו אמור להיחשף על פי ההלכה. מדוע יתיר לחשוף את מה שקשור בנפשו? כיצד נחשפים רגעים אינטימיים בחיי אדם בסרטי תלמידים בבתי ספר המחמירים בענייני צניעות הגוף? אם אין משרד החינוך בחמ"ד מסתייג מן הסרט, והוא אף מעלה אותו לשלב הגמר בתחרות, האם אין בכך כדי לעודד תלמידים לחפש חומרים דומים לסרטיהם, ואולי אף לחקות את הגיבור של הסרט בחייהם?
הלכות צניעות נוצרו מתוך המחשבה כבדת הראש של חכמים, שביקשו לשמור את האינטימיות האנושית הגופנית לחיי הפרט והזוגיות, ולהסתיר אותה מן העין החיצונית. כיוון שחכמי ההלכה חיו לפני עידן הפייסבוק ותכניות הריאליטי, אין בכתביהם התייחסות לשאלה אילו חלקים נוספים של החיים אין לגלות ברבים. היום ראוי שתיכתבנה הלכות צניעות חדשות.
באולפנה שבה אני מלמד, נדונה לאחרונה השאלה מדוע קשה יותר ויותר לחנך את התלמידות לצניעות. לדעתי ספיגת ערכי תכניות הריאליטי וקליטת נורמות החשיפה ברבים של הפייסבוק שבאות לידי ביטוי בסרטי התלמידים, מעצבות עולם שבו אין הבחנה בין מה ששייך לתחום הפרט לבין מה שנתון בזירה הציבורית. בעולם כזה אין פלא שתכהה גם הרגישות הטבעית כלפי חשיפתו של גוף האדם.
כאשר תלמידים ותלמידות יוצאים לטיול, ובמקום ליהנות מן המראות, הם מתחילים לצלם הכול ומעבירים מיד את הצילומים לפייסבוק, מוטל על מחנכיהם להזכיר להם שהטיול אינו קיים למען שיתוף הזולת בו בפייסבוק. לחיים יש ערך כשלעצמם. איננו מתחתנים על מנת להפיק אלבום תמונות. רגע הצעת הנישואין אינו חומר שידור לאומה. אנו קיימים גם כשאיננו נראים. פרסום לשם פרסום פוגע בקדושת החיים, ובחיים נטולי קדושה אין ערך גם של צניעות.
על המורים לקולנוע בחמ"ד לפתח מודעות גדולה יותר לבעייתיות התרבותית הזאת. אל להם לראות את ערך הצניעות, כאילו הוא מוגבל ללבוש ולתחום המיני. לצד הקניית הכלים לתיעודם של החיים, המורים לקולנוע צריכים ללמד את תלמידיהם גם השתמעויות נוספות של ערכי צניעות – ערכם של סוד ושל אינטימיות, ערכים של קדושתם ושל כבודם של החיים.
לא רק בתחום המיני מתקיימת פורנוגרפיה. לא רק את טפחי הגוף ראוי להצניע. חיינו אינם חומר גלם לצילום המסור לכל גולש מקרי באינטרנט ולכל המזדמן לפייסבוק שלנו. חיינו שייכים לנו ולא-ל שברא אותנו. חשיפתם ללא הבחנה לעיני כול מוזילה אותם ונוטלת מהם כל ערך.
