ויש להבין המשל שאמרו בית שמאי לבית הלל ומה שהשיבו הם לבית שמאי
והלא דברי ב"ש לכאורה פשוטים היאך יאמר שקר ויאמר על חיגרת שהיא נאה וחסודה וכיוצא בה וגם בית הלל לא השיבו להם על זה כלום אלא השיבו לדבריכם מי שלקח מקח רע וכו'
והלא הם לא מדברים ממקח ומה ענין מקח ושבחו לדבר שקר וצ"ע,
והמבואר בזה כך דב"ש אמרו להם לב"ה אסור לשבח במה שאין בהם והוא דבר שקר ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק, והשיבו בית הלל הן אמת אם עכשיו היה בא החתן ליטול עצה על בתולה שהיא חיגרת אם לישא אותה ואם היא נאה והיא חיגרת הי' מצוה וחיוב להגיד האמת דאסור לומר לחבירו דבר שקר וכמו שמי שהוא בא לשאול עצתו אם לקנות חפץ פלוני או מקח פלוני ולדעתו הוא מקח רע חייב לומר לו שזה מקח רע ולא יחוש שבזה מקלקל המקח להמוכר שלא יוכל למכור.
ונראה דהטעם שכיון שבא לשאול עצה ממך אם זה מקח טוב חייב אתה להגיד לו עצה הגונה לו הגם שלאחר זה יגרום שלא יוכל למכור מקחו מ"מ אתה חייב לדאוג על הלוקח ששואל עצתך וסומך עליך וצריך להגיד לו מה שטוב לו ואין אתה צריך לדאוג עכשיו רק עם השואל ולהשיבו לפי דעתך וזה קודם שלקח ובא להתייעץ אתך ויסמוך עליך, אבל אם מי שהוא הלך וקנה חפץ ולקח מקח רע לעצמו בלי עצתך ולאחר המעשה בא ומראה לך המקח ואתה מכיר בו שאינו שוה אפילו חציו מ"מ אם תאמר לו שהוא לא יצלח הרי רק לצערו באת אם תבזנו ולכן ישבחנו שעכ"פ עי"ז לא יצטער חבירו והכ"נ כן הוא לענין נישואין שמחלקין בין בא לשאול עצה על האירוס או בשמחת חתן דודאי לאחר שכבר נשא מרקד ומזמר כלה נאה וחסודה שהרי כבר קנה מקחו אבל כשאדם הולך לקנות המקח ומבקש עצתך אז עליך להגיד לו מה שהוא מבקש אם הוא לדעתך מקח טוב או מקח רע ואין זה ענין של דלטורין או לשה"ר על השני כיון ששואל אותך.
