ה) וראיתי הלום בשו”ת מהרש”ג ח”ג (סי’ סה), שנשאל באשה פנויה שנבעלה לערל אחד, וילדה לו בן,
ואח”כ נשאה אלמן אחד בחזקת בתולה, וילדה לו בן,
ואם יודיעו לבעלה שכבר ילדה קודם נישואיו עמה, מלבד הבושה, ירגיל עמה ריב וקטטה, וכתב, שאין אנו חייבים להודיעו ולמונעו מאיסור ברכה לבטלה בשעת הפדיון, מפני שגדול השלום, וכדקי”ל כבית הלל (בכתובות יז א) שאומרים כלה נאה וחסודה אפי’ כשהוא שקר ממש. ואפי’ את”ל דבנ”ד אין לנו לחוש על כבוד האשה, הואיל ופשעה ונבעלה בזדון לערל, מ”מ הרי הבעל לא פשע כלל, ואם נגיד לו שאשתו כבר ילדה קודם נישואיו עמה, הרי הדבר בזיון גם לו, ואסור לביישו ולצערו על לא חמס בכפו.
ויש ללמוד כן ממ”ש בשו”ת דברי חיים ח”א (חאו”ח סי’ לה), באחד שבא על אשת איש ברצונה, שאינו חייב להגיד לבעלה להפרישו מאיסור, משום שגדול כבוד הבריות, אף דהוי לאפרושי מאיסורא ממש, וסיים (בדברי חיים שם), שכן נהגו גדולי הדור כשבאו לפניהם החוטאים האלה, וק”ו בנ”ד שמחוייב לשתוק ולא להגיד לבעל הדברים שהיו קודם שנשאה.
ורק בדרך עצה טובה, אם אפשר טוב לומר לבעל שיש ספק אם אשתו היא בת לוי ופטור מפדיון, ולכן לא יברך. ולענין כסף הפדיון, אם אפשר יש לומר לאבי הבן שיפדה את הבן במתנה ע”מ להחזיר, ואם אי אפשר, מפני שיש לחוש שמא ע”י זה ידע גופא דעובדא, יחזיר לו הכהן את הכסף בהבלעת הממון בתוך איזה חשבון, או ע”י מתנה וכו’. ואף דקי”ל באה”ע (סי’ סז ס”ה), כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, הוי מקח טעות, זהו רק באופן שהרגיש בעצמו תיכף כשכנסה שהיא בעולה, אבל אם לא הרגיש, וחי עמה אח”כ כדרך איש ואשתו, י”ל שמחל על קפידתו, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כדקי”ל בפרק המדיר גבי מומין. עכת”ד. …
גם בשו”ת באר משה חלק ח’ (סי’ רלז) נשאל …בשאלה דומה,,, והשיב, שמכיון שאיסור ברכה שא”צ אינו אלא איסור דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ועוד שכ’ הרמב”ם (פי”ב מהל’ שבועות הי”א): “ולא שבועה לשוא בלבד אסורה, אלא אפי’ להזכיר שם שמים לבטלה אסור, שהרי הכתוב אומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא להזכיר שמו לבטלה”, ובנ”ד האב מברך שתי הברכות ביראת השם, בחושבו שהוא מברך על מצות פדיון הבן שהוא מחוייב בה, והוא אונס גמור בדבר, וכמעט שאינו עושה שום איסור, לכן טוב שלא לגלות לו ולא כלום, כדי שלא לגרום חשש גירושין בין הזוג, ועכ”פ ודאי שיהיו מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם בזיון גדול לאשה ולמשפחה. וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו’, הילכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל”ת שבתורה, וכיו”ב כ’ הנוב”י קמא (חאו”ח סי’ לה), שיש לסמוך בזה על הרא”ש דס”ל שבשוגג א”צ להודיעו. וכ”ש בנ”ד דהוי איסור דרבנן בלבד, והרי אם יגלו הכל להאב יצמח מזה בזיון ופגם גדול, והתורה התירה למחוק שם שמים שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אלא יניחו את האב שהוא אנוס בדבר לעשות הפדיון בברכות, ויחיה עם אשתו בשלום ובמישור בהשקט ובטח. ושו”ר שכ”כ בשו”ת לחם שלמה (חיו”ד ח”ב סי’ נג). עכת”ד.
הנחיות למעשה:
הנה לפנינו כמה מאחרוני זמנינו ובדור שלפנינו שפסקו להתיר. ודבריהם נכונים, שגדול השלום.
ונכון שהרב המקומי שנוכח בשעת פדיון הבן, והיודע את כל פרשת העיבור, יבקש מהכהן שידלג על כל השאלות השגרתיות לאשה האם הפילה איזו פעם? וכו’. לבל תצטרך לשנות מפני השלום, בפני הקהל הרב הנמצאים שם בשעת הפדיון. [וכעת ראיתי לידידי הרב הגאון הראש”ל רבי אליהו בקשי דורון שליט”א בספרו בנין אב ח”ב (סי’ נד – נה) שדן ג”כ בשאלה זו, והעלה כאמור לעיל. ע”ש]. סוף דבר הכל נשמע שאין להודיע לבעל ולא כלום ויקיים מצות הפדיון בברכות, ומכאן ולהבא חושבנא טבא. והנלע”ד כתבתי.
