כשמדובר בהלכות ציבור עלינו לאמץ את המוסר התוצאתני, השם לו למטרה להרבות טוב ככל האפשר. גם במחיר האמת
חלוקים אנו בפתרון שאלות ודילמות מוסריות־משפטיות שונות. כאן מבקש אני לעסוק במחלוקת הפילוסופית המפורשת או המובלעת העומדת ביסוד השאלה: כיצד יכולים אנו לקבוע מהי עמדה מוסרית? כדי לעשות זאת, אנסה להיעזר בדגם התיאטרון. ניתן להציע שתי פרספקטיבות אפשריות על התיאטרון, כשלכל אחת מהן דרישה אחרת. האחת היא הפרספקטיבה של מחבר המחזה, הדורש שההצגה תהיה מימוש מדויק של המחזה, על הדיאלוגים, הלבושים וההוראות הכלולים בו. כנגדו עומדת גישתו של הבמאי. עבורו ההצגה אינה אלא הזדמנות לפעולתו היוצרת. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, והוא הקובע את מהות המחזה. הוא מעוניין במה שמתרחש בבמה כדרך להשפיע על הקהל ולשנות אותו. על גישה שלישית, הפסיכודרמה, נדבר אי”ה בהזדמנות קרובה.
כבתיאטרון – כך גם באתיקה. גישה אחת היא “כאילו” גישתו של המחבר. הפילוסופיה המגלה את עקרונות המוסר, את הטוב והרע. זאת גישתו של עמנואל קאנט, שפיתח מוסר של חובה. השיטה מגדירה את הכול מלכתחילה: אסור לשקר כי השקר הוא רע כשלעצמו. לעומת זאת הגישה השנייה, גישת “התוצאתנות” (מונח אומלל ולא אסתטי), סבורה שהטוב והרע נקבעים על פי תוצאות המעשים בבמת החברה וההיסטוריה. השקר הוא שקר מפני שהוא מביא תוצאות איומות עד כדי הרס החברה.
בהבדל העקרוני שבין השיטות מעוגן לדעתי אחד המוקדים שבמחלוקת בין בית הלל ובית שמאי. הדוגמה הקלאסית שנידונה פעמים רבות בהקשר זה היא השקר. התלמוד (כתובות טז, ב) שואל “כיצד מרקדין [בעצם: ‘כיצד שרים’] לפני הכלה?” – האם ניתן לשיר בכל מקרה “כלה נאה וחסודה” ולייחס לה שבחים שאינם מתאימים לה? בית שמאי קובעים שהציווי “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” (שמות כג, ז) חל כאן. קיים איסור מוחלט לשקר, אף אם האמת עלולה להעליב ולפגוע. חובה היא חובה היא חובה, ללא התחשבות בתוצאות. אי אפשר לשיר את השיר הקלאסי. בית הלל, לעומת זאת, קובעים את החובה על פי תוצאות המעשה. אם האמת עלולה להיות מסוכנת ומעליבה, לא מספיק להתעלם ממנה על ידי שינוי השיר בחצאי אמיתות. הפגיעה לא תיעלם; חייבים לשיר לפי הנוסח הקיים, אף אם זה שקר.
עד כאן שאלה קטנה ובנאלית, אלא שבקלות נוכל להיווכח ששאלות דומות קשות יותר מחכות לנו בכל התחומים, מיחסי אנוש ועד לפוליטיקה. פילוסופים רבים התמודדו עם הנוסח הקודם שהפך קלאסי: האם מותר לשקר כדי למנוע מפושע גישה לכלי נשק, או כדי להציל נרדף מיד רודף? המציאות הועידה לנו, הישראלים, מצבים מסובכים ודרמטיים יותר, שבהם העקרונות – החיוביים כשלעצמם – הופכים מלכודות.
איור: shutterstock
ערך האדם
אך נחזור לעימות בין הגישות. הגישה הראשונה זכתה לניצחון דרמטי בהכרזת המערכת האוניברסלית של זכויות האדם על ידי האו”ם ב־1948. ההכרזה נולדה בעקבות השואה ומלחמת העולם השנייה. היה בניסוחה תפקיד מכריע למשפטן היהודי־צרפתי רנה קאסן, והוא זכה בעקבות ההכרזה בפרס נובל. דרך הפסיקות של בית המשפט הגבוה לצדק בארץ הפכו זכויות האדם לתשתית המוסרית־משפטית של מדינת ישראל, אלא שמאמין אני שהממשלה והכנסת חייבות לנקוט את הגישה השנייה, זאת המודדת את הפעולות על פי התוצאות. אמנם כן, יש ערך אינסופי לאדם, אולם בפועל מבחינתם של החיים הציבוריים יש לאדם ערך והוא ניתן למדידה וכימות. כמה מכוערת עמדה זאת.
אחת התת־עמדות של הגישה השנייה דבקה במפורש בכיוון זה. כוונתי לתועלתנות, האוטיליטריזם, המחייב לדבוק במקסימליזציה של הטוב: אנו חייבים לעשות את מרב הטוב למרב האנשים. מוסר החובה המוחלט, במקרים שונים, עלול לשתק אותנו. כל החלטה שהממשלה תנקוט, ואפילו אם היא טריוויאלית, עלולה לגרום בסופו של דבר לפגיעה בערך הקדוש – חיי אדם. הקצבת משאבים בתחום הרפואי תבוא במקום טיפול בכבישים, דהיינו תגרום לתאונות דרכים ולקרבנות בני אדם שיהפכו “אמצעים” בתיקון התחום השני, וכן הלאה. אין אפשרות להנהיג חברה מבלי לנהל הנהלת חשבונות מדוקדקת של רווח והפסד מוסרי.
אמנם גם היחיד עומד בפני דילמות שבהן מוכרח הוא לנקוט אסטרטגיה דומה, אלא שבסיטואציות הציבוריות זהו הכלל ולא היוצא מן הכלל. יש “מוסר כפול” והשיקולים חייבים להיות שונים כשאנו נוגעים בכלל. אמנם כן, כל החלטה מערבת על פי רוב את שני העקרונות. ואף על פי כן, יש כאן מחלוקת עקרונית בין הרשויות.
יועצים משפטיים מתפקדים במערכות השלטון השונות כשומרי הסף של הפילוסופיה המשפטית הנכונה. רבים שואפים אף להפוך לעקרון על את האפשרות לפסול החלטות וחוקים של הרשות המחוקקת, קל וחומר המבצעת. מימוש הכיוון הזה מהווה לדעתי פשע פילוסופי. הקונפליקטים אינם תוצאה של דרכן הנלוזה של הרשות המחוקקת והמבצעת, כפי שמשפטנים אידיאליסטים רוצים לטעון, אלא של סתירה אמיתית. ואכן, הסתירה בין שתי הדרכים מולידה לפעמים בלבם של רבים – ואני בתוכם – חוסר נחת; זו ההרגשה שיופיין המוסרי והמשפטי של החלטות המשפט עלול להביא לפעמים לתוצאות בלתי רצויות, בלתי אפשריות ואף קטסטרופליות. העקרונות עלולים להפוך למלכודות. כבר נאמר בלטינית: Fiat iustitia et pereat mundus, “צדק ייעשה אף שהעולם ייחרב“. אנא רחמו על העולם.
