הרב ש. י. זוין[19] 
בגמרא בבא קמא הדיון כולו הינו סביב התשלום הממוני,
ואין להסיק ממנו להיתר או לאיסור, בנוגע לפגיעה גופנית.

כמקור חלופי הוא מביא את הגמרא בסנהדרין[20] העוסקת בטיפול רפואי של בן באביו.

הגמרא אומרת כי מותר לבן להקיז דם לאביו לצורך רפואי , למרות שבן הפוצע את אביו חייב מיתה.

מכאן מדייק הרב זוין שגם אם נתן האב לבנו רשות לפוצעו, אם הדבר לא נעשה במסגרת טיפול רפואי – הבן חייב. ומכאן לומד הוא לכל שאר המקרים, שמחילה על פגיעה גופנית איננה מועילה, והפגיעה אסורה. זאת כיוון שהמקור לחיוב בן הפוגע באביו והפוגע בחבירו אחד הוא, מדברי התורה "לא יוסיף להכותו". הוא אומר את דבריו למרות דברי הטורי אבן[21] אשר הבין את הגמרא בצורה שונה, וחילק  בין הורים, בהם לא תועיל רשות שלא לצורך טיפול רפואי, לבין אדם אחר בו מועילה רשות. אך, הרב זוין חולק על דעה זו, ומערים עליה קושיות רבות. ולמעשה מסכם הרב זוין שאין לאדם בעלות על גופו כלל. 
בן דורו  של הרב זוין, הרב ש. ישראלי[22], התפלמס עימו באריכות בענין זה. הרב ישראלי הבין כי הטורי אבן רק פטר ממלקות – כיוון שנתן לחבירו רשות להכותו, אך, המעשה עדיין אסור. שהרי אף לאדם עצמו אסור לפגוע בגופו ואף בממונו, מטעם איסור "בל תשחית". אמנם על איסור "בל תשחית" לוקים רק בהשחתת אילנות, אך האיסור נוגע לכל השחתה, ועל כן הפוגע בעצמו או בחבירו עובר על איסור זה, אף שאינו לוקה מדאורייתא. מסקנתו של הרב ישראלי הינה שאדם איננו רשאי לפגוע בעצמו משום איסור "בל תשחית", זאת כיוון שלדעתו שני שותפים באדם – הקב"ה והאדם.