התחבולה העיקרית של השקר והרע היא ההטעיה המעמידה אותו כחלק בלתי נפרד ממחנה ה'טובים'. על רציונליות ורציונליזציה

במקורות שונים מצאנו את האגדה על האותיות הבאות אל הקב"ה, בסדר הפוך, כשכל אחת מהן מבקשת שבה ייברא העולם ומתוך כך היא תהיה האות הראשונה בתורה. גם בהתחלת ספר הזוהר יש תיאור כזה, תיאור בעל גוונים מיוחדים, וממנו מבקש אני להביא קטע מתורגם מהארמית. אחרי הת"יו שנדחתה, פונה השי"ן אל הקב"ה, אך הוא עונה לה: "נאותה את, טובה את ואמת את, אבל הואיל ואותיות הזיוף לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא בך העולם. שהרי לא יתקיים שקר, אלא אם הקו"ף והרי"ש ייקחו אותך איתן. הרי את שי"ן אות אמת… וכדי שהאותיות קו"ף ורי"ש יתקיימו לוקחות הן איתן את השי"ן ונעשה קשר", קונספירציה. "מי שרוצה לומר שקר נוטל יסוד האמת בתחילה ומתוך כך מקים הוא את השקר".

השי"ן עזבה. אחריה הגיעה הצד"י. אותיות-הזיוף התביישו להתייצב בפני הקב"ה, אך הן אינן מתביישות להתייצב בפני האדם, עם האות שי"ן כבת ערובה. בניסוחו של רש"י, על בסיס המדרש (במדבר יג, כז): "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו". אכן, הרע מסוגל לפעמים לשעבד את הטוב למטרותיו הנלוזות.

לא רק כאן. במסורת ההגותית היהודית מצאנו התייחסות מופלאה לתופעה זו ב'עקדת יצחק' (שער עג), ספרו המונומנטלי של גדול הפרשנים הפילוסופיים, ר' יצחק עראמה (רי"ע).

כדי להבין את קביעתו נעיין בשני מקומות בספר קהלת:

עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל… וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתו (ט, יד-טו).

טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד… (ד, יג-יד).

לפי חז"ל פסוקים "פוליטיים" אלה מתייחסים למאבק הפסיכולוגי-מוסרי המתקיים בנפש האדם (נדרים לב ע"ב). המלך – הם מלמדים – הוא היצר הרע. "ילד מסכן וחכם", או "איש מסכן וחכם", מציינים את ה"יצר טוב". "ילד", כי לפי דעה זאת הוא מתפתח מאוחר יותר. אך למה "מסכן"?

ואכן, בעל העקדה שואל: "אם [אמנם] הוא יחיד כנגד הרבים והעצומים הקמים עליו, מסכן למה? אלא שהראה [הפסוק] נפלאות מסוד העניין הזה". הוא מסכן כי הנלחמים נגדו גוזלים ממנו את כלי מלחמתו, "נמצא שָדוּד מהנה רש ומסכן". הוא מסכן, כי היצר הרע מצליח לעוות את השיפוט הנכון של האדם וקובע "על הרע טוב ועל הטוב רע". הילד החכם הוא הרציונליות. המלך גוזל את נשקו, הוא הרציונליזציה. הרי"ע מוסיף: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, והוא בנין אב לכל החוטאים, שאינם חוטאים אלא בהראות פני הטוב שיש במעשה ההוא". בלשון חז"ל "מורה היתר לעצמו".

בעל עקדת יצחק מפרש לפי העיקרון הזה את הנאמר בתהלים (לו ב-ד). לפנינו מעין דו-שיח בין הפֶּשַׁע לָרָשָׁע: "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי – – אֵין פַּחַד אֱ-לֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו, כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו לִמְצֹא עֲוֹנוֹ לִשְׂנֹא". הפֶּשַׁע "מחליק לפניו דרכו הרעה להראות בה פני הטוב והנאות". בגלל זאת, כה רבים הם האנשים אשר מוצאים צידוק למעשיהם הרעים, ומורים היתר לעצמם, "ולזה כל מה [שאדם] עושה מהרע או שימנע מעשות טוב יתלה אותו בסבה נאותה מהטוב. כמו שיאמר אם אלווה מעות בריבית… יהיה לי ממון ליתן צדקה או למצוות אחרות וכיוצא בו". בהמשך מועמדת בפנינו התוצאה: "דִּבְרֵי פִיו אָוֶן וּמִרְמָה חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב".

היצר הרע הופיע כאן כמלך, ודאי עריץ ושרירותי. נראה אותו מופיע גם כמלאך: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ…" (בראשית לב, כד-כה). לימדו אותנו חכמים שמלאך זה הוא 'שרו של עשו'. על פי החסידות 'שרו של עשו' הוא היצר הרע, והמאבק בינו לבין יעקב מתרחש בתוך תוכה של הנפש האנושית.

לגישה פסיכולוגית זאת מקורות קדומים. בעל ה'שם משמואל', רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (1855-1926), מפנה אותנו למחלוקת מתמיהה במסכת חולין (צא ע"א) הדנה בשאלה כיצד נראה "האיש" הנאבק עם יעקב ליד מעבר יבוק:

רבי שמואל בר נחמני אמר: כעובד כוכבים נדמה לו… רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו.

הדעה הראשונה אינה זקוקה להסבר. השנייה, בלתי מובנת. הוא מופיע כתלמיד חכם? מאותם "יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", על כיסא שופט רם? לפי ה'שם משמואל', כן! בשני מלבושים מופיע היצר הרע. באחד – כעובד כוכבים, המפתה אותנו בתאווה, קנאה וכבוד. בשני – כתלמיד חכם, המכשיר את השרץ בק"ן טעמים, המקבל את הקו"ף ואת הרי"ש כאמת לשעתה, בעקבות השי"ן שחטפו לשעה.

ה'רציונליזציה' מאיימת על הרציונליות. המידות הרעות והאינטרסים משתלטים על התבונה ויוצרים את האשליה שהרע הוא הטוב. למדנו על אחת הטקטיקות המוצלחות ביותר של היצר הרע. האם עתה אנו מוגנים יותר? לא! היצר הרע פיתח טקטיקה נוספת: הוא ינסה לפתות אותנו בטענה שברציונליזציה חוטא דווקא האחר, לא הוא. ואף על פי כן הנער המסכן יכול לנצח, "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ". כיצד? "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו". תפסיקו להאמין בשי"ן החטופה, וב'קשר' שנוצר. השעה תעבור ויישאר רִק, חבל רק שהנזק לא יתוקן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012