בית הלל טוענים כי התגובה הנכונה באותו שיח רואה-קונה אינה לשבח או לגנות את מעשי האחר לפי דעתו של הרואה, אלא להקשיב לקיומו השונה של האחר, להאזין לרחשי ליבו, לרדת לעומק מציאותו. הדבר אכן אינו פשוט ומובן מאליו, אלא מצריך מאמץ. מנקודת ראותו של הקונה, המקח טוב ונאה הוא, ומדוע אני- העומד מולו בשיח הזה- אכפה עליו את עמדתי השונה? כך במקרה הכלה הנכנסת לחופה: מנקודת ראותו של החתן היא,במידה זו או אחרת, כלה נאה וחסודה, שאם לא כן לא היה נושא אותה לאשה. מהו אפוא שורש הוויכוח הקדום הזה? יכול שיהיה מי שיאמר, לאור דברינו עד עתה, כי הערכים העומדים לדיון הם אמת מול מה שקרוי בפינו טאקט. בית שמאי נאחזים באמת, ובית הלל בטאקט. אך האם לא ידעו בית הלל שהתורה מצווה ‘מדבר שקר תרחק’ (שמות כג, ז) ; אף שיש להעיר כי פסוק זה לרוב לא התפרש כפשוטו במסורת הפרושית, וייתכן מאוד שהשפיעה על כך גישת בית הלל, שאנו מנסים כאן לרדת לסוף דעתה)? מהי אפוא ההצדקה האמיתית ל’טאקטיקה של הטאקט’? התשובה גם היא מצויה כמדומני בטקסט עצמו: בית הלל סבורים כי המשבח את הכלה על יופיה- אף שלטעמו אין היא יפה- אינו משקר כלל, משום שמנקודת הראות הלגיטימית לגמרי של הזולת, האשה אכן יפה. מכאן שבית הלל מציגים עמדה מורכבת מבחינה פילוסופית, הטוענת כי חובת אמירת האמת אינה עניין טכני, להוציא מן הפה רק את מה שאני חשים בלב. זהו לדעתם אופן פרימיטיבי כמעט של תפיסת האמת. כדי לראות את האמת, את המציאות הממשית, צריך לפתח את היכולת לחוש שהאמת אינה נראית רק מהזווית (העקומה בדרך-כלל) של האישיות הפרטית שלי. האמת היא היכולת לראות את המציאות מנקודות מבט רבות ושונות, של מאות אלפי הפרטים הקטנים, שאני באים עימם במגע יומיומי; עם האשה, הילד, הבית, ההר, העץ, הענן והשלולית. האופן שבו מוצגת הדבקות באמת על ידי בית שמאי נראית לחכמי בית הלל פשטנית מדי. אמת כזו לידתה באנוכי, באישי ובפרטי, ולכן היא שקרית מיסודה, אף שבאופן טכני הדובר נאמן למה שלבו אומר לפי כרגע. אל האמת- אומרים חכמי בית הלל- אפשר להגיע רק משאנו חדלים לאחוז בעקשנות בזוויות הראייה הפרטיות שלנו ; משאנו נותנים לזרימה של כל מה שסביבנו להשתקף דרכנו בבהירות, ללא מחסומים וללא עיכובים. זוהי, לדעתי, הבנתה הנכונה של המסקנה שהוסקה לדורות: ‘לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות’. ודייק: לכולם – כנגד האומר שאין ויכוח זה נסוב אלא על שיפוטי הטעם, כיופיה של הכלה, מודגש כאן כי זוהי דעת החכמים גם על שיפוטי התבונה והמוסר. תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. רק המשחרר את דעתו מכבלי האישי והאנוכי ומניח לאחר להישאר אחר, ולדעתו שלו להתערבב באמת השונה של האחר – רק הוא זוכה לראות את האחר כמות שהוא במציאות.
