בחרתי להתייחס לסוגית סי-ג’י ואביה ההולך ונעשה דמנטי. בחירתה לא הוכרעה בפרק ואכן הועלו מספר אפשרויות, להפסיק עבודתה ולהתמסר לאביה (הקרבה מוחלטת), להגיע פעם בשבוע מוושינגטון הבירה אליו (הקרבה חלקית אבל אביה פטר אותה מכך והיא לא הביעה התנגדות לדבריו), לארגן מטפל/ת, להעביר אותו למוסד, או להעביר אותו אליה לביתה בוושינגטון, פחות או יותר כלל האופציות שעומדות לבן או בת בסיטואציה דומה. מחברי הסדרה החליטו להקל על סי-ג’י בכך שעושה הרושם שאשתו הטריה, בסיוע נקיפות מצפון נמרצות שהרביצה בה סי-ג’י, חזרה בה והחליטה להישאר עם בעלה הטרי. השאלה מתחדדת במחלה כרונית וחשוכת מרפא זו ההולכת ומכרסת כמעט כל אספקט מנטלי אישיותי והופכת את האב, במקרה הטוב, בסופו של התהליך, חסר אונים וישע באופן מוחלט, ובמקרה הרע אלים ומסוכן לו ולסביבתו, אולם עד אז נותרים בו אלמנטים שפויים שמשאירים פאסאדה תקינה חלקית ומתעתעת (את באך הוא עדיין יודע לנגן).
האם על סי-ג’י לפעול על פי הצו המחייב “כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך”” (שמות כ’ י”ב). ובמקרה להלן מה הוא כבוד האב? להניח לו, להתעמת עמו מול מחלתו המכלה אותו, להשאירו בסביבתו המוכרת, עם תקליטיו, מכונת הכתיבה, היעוד החדש שמצא בכתיבת ספר המתמטיקה החדש ו”פורץ הדרך” על אף אווילותו? והרי הסבל של רוב חולה אלצהיימר הוא בעיקר של סביבתם ולא שלהם עצמם. מה קודם למה בעולמנו הנוכחי כבוד אב או דוברות בבית הלבן? האם ילד צריך להקריב את כל מה שעמל עליו למען אביו החולה במחלה התוקפת מעל 50 אחוז מכלל האנשים מעל גיל 85?
כאשר התחלתי את הסטאז’ בבית החולים בו אני עובד פגשתי סבתא אחת שהייתה צמודה לנכדה בן השלוש שחלה במחלה חשוכת מרפא והוא מחוסר הכרה ומונשם. לפני כחודשיים, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, היא הופיעה בתוכנית תחקירים בטלוויזיה. היא עדיין צמודה לנכדה ומטפלת בו במסירות כל כך חריגה שהצדיקה תוכנית שלמה. היא מתגוררת בבית החולים בחדר מאולתר באחד המחסנים במוסד. אני רואה אותה מידי פעם והיא תמיד מחייכת אלי (ואל כולם) ושואלת לשלומי. כאשר נשאלה על ידי התחקירן “ומה עם החיים שלך?” ענתה “אבל אלה החיים שלי”. אם אלה היו החיים של כולנו לא היו מקדישים לה שום תוכנית טלוויזיה.
הפתרון שהייתי בוחר לסי-ג’י במקרה הנדון הוא כזה שמתחשב ראשית בחיי אביה .ברגע זה, הוא עדיין ברמת תפקוד מתקבלת על הדעת ולכן לטעמי יכול להישאר בסביבתו ובעיקר כאשר אשתו חזרה אליו. אפשר להישאר בקשר טלפוני צמוד, להגיע לביקורים לעיתים תכופות עד כמה שניתן ולהתחיל להתארגן לעתיד (אפוטרופסות וכו’). בעתיד, כאשר יזקק לעזרה צמודה יותר, לארגן טיפול צמוד עד כדי סיעודי וללוות אותו לקראת מותו בכבוד.
וידאו
תגובות אחרונות
תגובה למקור , בדיקה.
ההלכה הקלאסית מבחינה בין חובות מינימום ל”ועשית הישר הטוב” ששם אין גבול ברור. לגבי חובת המינימום בין בן להוריו, נראה לי פשוט שאין חובה (ואי אפשר לדרוש דבר זה) להישאר קרוב להורים. חובת המינימום צריכה להתבטא בלדאוג לחיים סבירים להורים, אם הם אינם מסוגלים לדאוג לעצמם.
בחרתי להתייחס לסוגית סי-ג’י ואביה ההולך ונעשה דמנטי. בחירתה לא הוכרעה בפרק ואכן הועלו מספר אפשרויות, להפסיק עבודתה ולהתמסר לאביה (הקרבה מוחלטת), להגיע פעם בשבוע מוושינגטון הבירה אליו (הקרבה חלקית אבל אביה פטר אותה מכך והיא לא הביעה התנגדות לדבריו), לארגן מטפל/ת, להעביר אותו למוסד, או להעביר אותו אליה לביתה בוושינגטון, פחות או יותר כלל האופציות שעומדות לבן או בת בסיטואציה דומה. מחברי הסדרה החליטו להקל על סי-ג’י בכך שעושה הרושם שאשתו הטריה, בסיוע נקיפות מצפון נמרצות שהרביצה בה סי-ג’י, חזרה בה והחליטה להישאר עם בעלה הטרי. השאלה מתחדדת במחלה כרונית וחשוכת מרפא זו ההולכת ומכרסת כמעט כל אספקט מנטלי אישיותי והופכת את האב, במקרה הטוב, בסופו של התהליך, חסר אונים וישע באופן מוחלט, ובמקרה הרע אלים ומסוכן לו ולסביבתו, אולם עד אז נותרים בו אלמנטים שפויים שמשאירים פאסאדה תקינה חלקית ומתעתעת (את באך הוא עדיין יודע לנגן).
האם על סי-ג’י לפעול על פי הצו המחייב “כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך”” (שמות כ’ י”ב). ובמקרה להלן מה הוא כבוד האב? להניח לו, להתעמת עמו מול מחלתו המכלה אותו, להשאירו בסביבתו המוכרת, עם תקליטיו, מכונת הכתיבה, היעוד החדש שמצא בכתיבת ספר המתמטיקה החדש ו”פורץ הדרך” על אף אווילותו? והרי הסבל של רוב חולה אלצהיימר הוא בעיקר של סביבתם ולא שלהם עצמם. מה קודם למה בעולמנו הנוכחי כבוד אב או דוברות בבית הלבן? האם ילד צריך להקריב את כל מה שעמל עליו למען אביו החולה במחלה התוקפת מעל 50 אחוז מכלל האנשים מעל גיל 85?
כאשר התחלתי את הסטאז’ בבית החולים בו אני עובד פגשתי סבתא אחת שהייתה צמודה לנכדה בן השלוש שחלה במחלה חשוכת מרפא והוא מחוסר הכרה ומונשם. לפני כחודשיים, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, היא הופיעה בתוכנית תחקירים בטלוויזיה. היא עדיין צמודה לנכדה ומטפלת בו במסירות כל כך חריגה שהצדיקה תוכנית שלמה. היא מתגוררת בבית החולים בחדר מאולתר באחד המחסנים במוסד. אני רואה אותה מידי פעם והיא תמיד מחייכת אלי (ואל כולם) ושואלת לשלומי. כאשר נשאלה על ידי התחקירן “ומה עם החיים שלך?” ענתה “אבל אלה החיים שלי”. אם אלה היו החיים של כולנו לא היו מקדישים לה שום תוכנית טלוויזיה.
הפתרון שהייתי בוחר לסי-ג’י במקרה הנדון הוא כזה שמתחשב ראשית בחיי אביה .ברגע זה, הוא עדיין ברמת תפקוד מתקבלת על הדעת ולכן לטעמי יכול להישאר בסביבתו ובעיקר כאשר אשתו חזרה אליו. אפשר להישאר בקשר טלפוני צמוד, להגיע לביקורים לעיתים תכופות עד כמה שניתן ולהתחיל להתארגן לעתיד (אפוטרופסות וכו’). בעתיד, כאשר יזקק לעזרה צמודה יותר, לארגן טיפול צמוד עד כדי סיעודי וללוות אותו לקראת מותו בכבוד.
וידאו
מקורות אחרונים
Ruth Kalderon
Algra Goodman
חנניה
יוסי צוריה
Menachem Shechter